על חלום ומציאות...
לגלות שאין כלום רק נקודה אחת לבד, לגלות שאין ריבוי כוחות רק כח כללי אחד. לגלות את הציר שהכל סובב עליו, לגלות את השורש למושג חייב. לגלות שכל הרעש דמיון, והאמת שקטה. לגלות שכל התסכול הכאב והדם, הם חלום בלהות. גם נאקת ילד ויריה אחריה הם חלום פרוע. הם חלום פרוע של מישהו שישב והגה על סיפור מוצלח, סיפור מוצלח בין שש אלפי שנה, בו מתגוללת עלילה דמיונית מותחת ומצמררת. סיפור בו יש שבעים אומות ובתוכם עם נבחר, סיפור בו מסופר על אברהם יצחק ויעקב וארם נהרים, סיפור בו כתוב שיש עם שישתעבד במצרים. סיפור בו מתוארים ניסים וניפלאות ביציאת אותו עם ממצרים לארצו, סיפור המתאר מרידת אותו עם במי שבחר בו. סיפור בו נזכרות מלים כמו מכות, התעללויות, רציחות, עלילות דם, סקילה, שריפה, הרג וחנק. סיפור שבין דפיו נשמעת יללת אם על בנה המתגולל בדם, אנחת זקן לקול המולת טבח. סיפור המתאר צער, מתאר תסכול, מתאר מכאוב וקושי, מתאר מאות גירושים ודמעות כים. סיפור שנכתב בקולמוס העשוי מעצם אדם, מדיו של דם, ממחק של דמע, נכתב על עור חרוך מול עין דומעת. מול עין דומעת ודומעת, מורידה דמעה אחר דמעה, ועוד דמעה ועוד דמעה, אותה עין מסופרת בסיפור, קיימת בסיפור, נמצאת בסיפור, חווה את הסיפור. רואה את הסיפור כחייה כמציאותה, כמציאות קיימת, כמציאות מוחלטת, כמציאות מרה וקשה, אכזרית על אנושית. לכן היא דומעת, לכן היא נאנקת, לכן כמוה, כמו אותה עין, רבבות עיניים דומעות, רבבות עיניים רצוצות ושבורות, רבבות עיניים מצפות לתושיה ומרפה.
עם ישראל כולו, עודו מעכה את פצעי השואה, עודו מרפה את נגיסות השמד, עודו מנסה ליצור לעצמו איזה בסיס, איזה בנין, והנה הוא מוכה שנית בגל של בלבול. אם מישהו חשב שהנה עכשיו תגיע השלוה, אם איזה לב העלה בצפיה שהרי עכשיו זהו הזמן אחרי כל הצרות שאת השקט ננחל, שבשלום נחיה, שבאושר נשמח, טעות מרה היא. כגודל הצפיה כן גודל המבוכה. הכל יש, ואין כלום.
הכל תמוה, הכל לא מובן. הנה באנו אחרי אלפי שנים לכאן, ביחד, קרובים אחד לשני, עם זהות משותפת, עם כללים משותפים, עם איזו מדניות וכח משלנו. אין יותר עלילות וטבח, אוזננו לאט לאט מתרפה מקול היריות אותן היינו רגילים לשמוע או לקבל. אבל מה יש, אין כלום. חיים אין. אדם קם בבוקר, נישפך על הכורסא בקומה השלישית, ולריח המנגל העולה בנחיריו הוא תמהה, ולקול מנגינות ערבות הוא שואל, בשביל מה אני חי, למה לי חיים, אני לא מוצא את עצמי הוא אומר. מי אני, למען מה אני חי. הנה יש הכל, מה הלאה, לאן ממשיכים, חסר משהו רציני בכל המערכת. חסר, ונראה שלא שייך להשלים. אנשים מסובכים עם עצמם, מתוסכלים מהרגשה טורדנית זו, מי פחות ומי יותר, מי חש במציאות זו, ומי פחות. אך כולם יודו שצעקת בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר. הרי היא זועקת בנפשנו, חונקת את גרוננו, ואנו הולכים ודועכים לעבר לא נודע, בלי לדעת לאן, בלי מושג מהי תרופתנו ותשובת חסרוננו.
אם לא נבין שכל מציאותנו בה אנו חיים זהו סיפור, זהו חלום, זהו לא פחות מאשר דמיון אשר מלא נודע נוצר. כל תפיסתנו במציאות אשר מחוצה לנו, במציאות זהותנו, תפיסתנו בעצמנו ובמכרינו, היא תפיסה של חלום, תפיסה של דמיון. הגיע הזמן שנתחיל לחיות את המציאות עצמה. תמה שעת סיפור. סיפור ההיסטוריה המסעיר שזכינו ללכת לאורכו הולך ומסתיים ואנו בשלביו האחרונים, כרגע הגענו לסופו, ועדין את המעבר לסופו אנו לא מוכנים לקבל. עלילות דם וגזרות שמד, גלויות ונדידות אין, אבל חסרה לנו המציאות, היא זו שמעבר לסיפור, מעבר לדרישה לשלמות, לדרישה שיהיה לי טוב, מעבר לצפיה ל... המציאות היא הבנה שאנו כבר הגענו, אנו כבר נמצאים אחר הסיפור. אם נמשיך לחפש, נמשיך לנסות למלא את חסרון נפשנו. אם נמשיך לטפח את חיינו במיני טיפוח שונים, נעטוף את נפשנו בעטיפה של משי, ניתן לעצמנו את כל האפשרויות לחוות אושר, שלמות או מה שיהיה, שום דבר לא יעזור, שמה תהא קבורתנו, החסרון לעולם לא יתמלא. רק אם נבין שאין מושג של חסרון, אין מושג של רע, אנו עכשיו נמצאים בטוב, ואזי זוהי הגאולה.
